134 | 8 2 יום לע צמך לעיר, או לנעילתה במקרה של התקפה . אני מדמיין שומר רומאי קל רגליים או ויקינג חסון שמאיישים את העמדה וחוקרים כל מבקר פוטנציאלי, ואם התשובות מספקות אותם, מרימים את המחסום בהסתייגות, מכניסים את האורח וטורקים אותו מאחוריו . אני לא ערב לדיוק ההיסטורי של התמונה הזאת, אבל אני אוהב להשתמש בה כמטפורה לאופן שבו אנשים תאבי שליטה — כלומר רובנו, במידה כזאת או אחרת — נוטים להתייחס לעבודתם . אנחנו פועלים על סמך ההנחה ששום רעיון שנעלה לא יהיה טוב מספיק ומפקידים אותו בידי שומר השער הפנימי החשדן שלנו . אם ורק אם הרעיון עומד בסטנדרטים הנוקשים שלו, אנחנו מאפשרים לו — בהסתייגות — לצאת אל אור המסך או הדף, או אל סיעור המוחות . אצלי הדבר מתבטא בכך שאני בוהה במסך, מנסח חצאי משפטים בעמל רב, מחליט שהם לא ראויים לפרסום, מוחק אותם, שב לבהות במסך וחוזר חלילה ( כפי שקואוצ'ר הכתיבה סטיבן לויד ובר מציין, אירוני שאנשים קוראים לתהליך הזה “כתיבה", לאור העובדה שרוב הזמן לא כותבים בו, ואפילו לא מוחקים דברים שכבר כתבנו ) . הבעיה מסלימה, כי בכל פעם שמאפשרים למשהו לעלות על הדף, מתייאשים מהפגמים כל כך, עד ש...
אל הספר