28 | 28 יו ם ל עצ מך מאשימים אותי שאני משבית שמחות . אולי כדאי שאסביר למה העובדה הזאת בכלל לא מדכאת . בתור התחלה, תחשבו על הצרה המודרנית שכולנו מכירים — התחושה שאנחנו כורעים תחת עומס מטלות בלתי נגמר . אנחנו חושבים שהבעיה היא שיש יותר מדי מטלות ואין מספיק זמן לבצע אותן, כך שהתקווה היחידה לנהל את הזמן היא ביעילות מדהימה, תוך גיוס משאבים אדירים, חסימה של כל הסחת דעת וחתירה מתמדת אל היעד . למעשה המצב חמור בהרבה — האמת היא שהזרם הבלתי פוסק של דברים שנראים הכרחיים אינו סתם עצום, אלא אינסופי לכל דבר ועניין . לא רק קשה לעשות הכול, אלא בלתי אפשרי . אבל דווקא כאן הדברים נעשים מעניינים . כשמבינים שהקרב אינו קשה מאוד אלא אבוד מראש, מתחוללת תמורה פסיכולוגית עמוקה . משהו בתוכנו נפתח . התחושה דומה לרגע שבו מתחיל לרדת גשם ואין לנו מטרייה, ואז אנחנו מוותרים על הניסיון להישאר יבשים ומשלימים עם העובדה שנירטב עד העצם . בסדר, אז זה המצב . ברגע שאנחנו מבינים שבהכרח נצליח להשיג רק חלק קטן מהיעדים שהיינו רוצים להשיג בעולם אידיאלי, החרדה שוככת ומתעוררת נכונות חדשה לדבוק במה שכן אפשר לעשות . לא שהחיים נהיים פתא...
אל הספר