| 155 1990 - 2000 ביסודו של הדיון בפסק הדין עמדה הבחנה משפטית בסיסית בין שני סוגים של הסכמה שאליה עשויים צדדים להגיע . אכן, הצדדים עשויים לכוון עצמם לעריכת חוזה משפטי לכל דבר ועניין, על בסיס מה שמכונה "כוונה ליצור יחסים משפטיים", ובמקרה כזה, יחולו דיני החוזים על כל פרטיהם ודקדוקיהם . אם אחד הצדדים לא יעמוד בהתחייבויותיו החוזיות, ניתן יהיה להגיש נגדו תביעה בגין הפרת חוזה, ובית המשפט ייתן סעדים מתאימים — אכיפה, ביטול, או פיצויים — בהתאם לעניין . לעומת זאת, הצדדים עשויים גם לכוון עצמם להסכמה שאותה הם מבקשים להותיר מחוץ לתחומו של המשפט . כל אחד ואחת מאיתנו מגיע מדי יום להסכמות עם אנשים הקרובים לו על תוכניות אישיות או חברתיות — לסעוד ארוחת ערב יחד, לצאת לטיול, להכין מסיבה . להסכמות אלה יש משמעות אישית וחברתית, אך הצדדים אינם מייעדים אותן לשמש בסיס להתדיינות משפטית . במילים אחרות, אין להם "כוונה ליצור יחסים משפטיים" . אם תוגש תביעה מכוחו של חוזה כזה, היא תידחה, ובית המשפט לא ידון בו לגופו, מתוך כבוד לרצונם המקורי של הצדדים, שהוא עקרון-העל החולש בתחום של דיני החוזים . במינוח שהיה מקובל במשפט ...
אל הספר