| 121 1980 - 1990 בלבד" . השאלה היא, מהם "דיני כשרות" ? אילנה טענה, שהחוק לא מתיר להביא בחשבון שיקולים הלכתיים שהם חיצוניים לכללים הנוגעים לכשרות המזון בלבד . מנגד, עמדת המועצה הדתית והרבנות המקומית הייתה כי הענקת תעודות הכשר גם למקומות שבהם מתקיימים מופעים בלתי צנועים, מציבה קשיים הלכתיים שונים, ובכללם ההכבדה שנגרמת למשגיחי הכשרות שנחשפים למופעים, או החשש כי מי שמתיר מופעים כאלה אינו "נאמן" בענייני כשרות . פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ היה אכן מצומצם לדיון בשאלה הפרשנית שהוצגה, ובהתאם לכך קיבל בסופו של דבר את עמדתה של אילנה . הוסבר בפסק הדין כי חוק איסור הונאה בכשרות הוא חוק של הכנסת, אשר אינו מאמץ את המערכת ההלכתית במלואה, אלא מוגבל לפן של דיני הכשרות בלבד . בהתאם לכך, אין לגורמים הנותנים תעודות הכשר על-פי החוק אלא הסמכות שניתנה להם על-ידי המחוקק החילוני, כלומר הכנסת . חשוב להדגיש, שפסק הדין אינו עוסק כלל בכשרויות קהילתיות, כמו בד"צים חרדיים שונים, שעליהם החוק לא חל . כל קהילה — באמונתה תחיה . אולם, בנסיבות שבהן על-פי חוק המדינה אין למכור מזון ככשר ללא תעודת כשרות של הרבנו...
אל הספר