לעזוב את הבית או לאבד אותו

| 113 1980 - 1990 בעבר, כאשר היה מדובר בדירה משפחתית שעמדה למכירה, בנסיבות שבהן הוסיף להתגורר בה אחד מבני הזוג, רק הוא נהנה מזכות הדיירוּת המוגנת, ואילו זה שעזב היה נדון לקבל תמורה מופחתת בגין המכירה ( בשל שוויו הנמוך יותר של נכס תפוס ) . וברוב המקרים, הייתה זו האשה שעזבה, לא אחת על רקע אלימות או איומים . לאורך השנים, האתגר שאיתו נדרשו בתי המשפט להתמודד היה, כיצד יש להתייחס לבן הזוג שנותר בדירה בנסיבות שתוארו . השאלה הייתה האם יש לראות בו מי שמחזיק ברכוש המשפחתי בהסכמה, או שעזיבת הדירה המשפחתית אינה יכולה להיחשב להסכמה לחזקה בה על-ידי בן הזוג הנותר, ולכן אין להכיר בו כ"דייר מוגן" במסגרת מכירת הנכס ? האמת ניתנת להיאמר : בעבר, פסיקתם של בתי המשפט לא התמודדה באופן מוצלח עם האתגר . נשים שעזבו את הבית והצילו את נפשן, איבדו בכך חלק ניכר מרכושן . נדרשה התדיינות חוזרת ונשנית בנושא כדי לשנות גישה זו . התקדים שהשלים את השינוי נקבע בעניינה של ניצה אריאלי . ניצה וזלמן אריאלי נישאו בשנת 1962 , ונולדו להם שני ילדים . הם גם החזיקו בבעלות משותפת בדירה בכפר סבא . על רקע כוונתם להיפרד, הם הסכימו על מכיר...  אל הספר