תקדימיוֹת | 86 הטענה המשפטית שעמדה במרכז ההליך — בבית המשפט המחוזי ואחר כך גם בבית המשפט העליון — הייתה שלא ניתן לייחס לאדם ביצוע של עבירת אונס באשתו החוקית . לטענה זו, שנראית מקוממת, היה לכאורה בסיס במסורת של המשפט האנגלי שממנו התפתחו דיני העונשין בישראל . התפיסה המקובלת לגבי עבירת האונס באנגליה החילה את מטריית ההגנה שמקנה עבירה זו רק על מי שאינה אשתו של התוקף — על בסיס התפיסה שראתה בבני הזוג 103 אישיות משפטית אחת, ובהקשר זה אף "בשר אחד" . הטענה נדחתה בבית המשפט המחוזי, ודחייתה זכתה לאשרור בפסיקתו של בית המשפט העליון . הפסיקה בפרשה זו, בשנת 1980 , נחשבת להישג חשוב . היא הבהירה כי הגנתו של המשפט הפלילי ניתנת לנשים גם בתחומי הבית והמשפחה, ובכלל זה בהקשר של עבירות מין . עם זאת, העיקרון המשפטי העומד ביסוד פסק הדין מחייב התייחסות נוספת . לכאורה, ניתן היה לפטור ולהדוף את טענת ההגנה של הנאשם במקרה זה, מאחר שהנוסח של עבירת האונס בחוק העונשין לא כלל התייחסות מפורשת להבחנה בין מי שהיא אשתו של הנאשם למי שאינה אשתו . במילים אחרות, לא הופיע בו הסייג "שאינה אשתו", וזה היה אמור להספיק . אולם הדיון ה...
אל הספר