רי רריגה והמדיבה המודרבית 51 דיכאו ומדכאים בשם "העם" את כל מי שלא שייך אליו לכאורה — בין אם אתנית ובין אם דתית, מעמדית או אידיאולוגית . אפשר להגדיר לאומנות כלאומיות אי-ליברלית . גם בימינו משמש "רצון העם" סיסמה בפיהם של פופוליסטים, המבקשים לרמוס בשמו את שלטון החוק, את המינהל התקין ואף את זכויות יריביהם הפוליטיים . מעבר לכך, אף יותר מאשר בדיקטטורות פשיסטיות, דווקא בדמוקרטיות יש לחשוש מעריצות הרוב, מן האפשרות שבשם רצון הרוב יירמסו זכויות המיעוט . הסכנות הללו אינן רק סבירות, אלא התממשו היסטורית שוב ושוב . כל אלה הן סכנות אמיתיות . עם זאת, יש לזכור שהסדר הליברלי מקדם את גוף האזרחים, לא את "העם" כפשוטו, ומציב במרכז את האזרח כסטטוס הקודם פוליטית למאפייני זהות כמו מוצא אתני ודת . הבה ננסה להבין זאת מהזווית ההיסטורית . למן המאה ה- 18 אירופה מחליפה מעגלי זהות דתיים ( נצרות לסוגיה ) ומעגלי זהות מעמדיים ( מלוכה, אצולה, צמיתות וכו' ) במעגלי זהות לאומיים . אלה נותנים ביטוי גדול יותר לאוכלוסייה הכללית ( כלומר לא רק לאצילים או לאנשי הכנסייה ) ולרצונותיה, ומאפשרים הזדהות עם הקולקטיב תוך כדי תהליכים של ...
אל הספר