המצב הארגוני והניהולי בענף הלול שהביאה להגברת כוח משיכתו עבור צעירים, לא הביאה לייצובם . התחלופה גדולה ורכז הענף מעיד ש"אנשים אינם רוצים להיות מחוייבים לענף" ולכן כמעט אין מועמדים לקורסים ברופין : "עזוב, היום אני פה אבל בעוד חצי שנה אני הולך, m בשביל מה ? " הוא מצטט צעיר שחזר אחרי תקופת חופש . שמיר אומר ש"יש פה דינמיקה שאין לצעירים מה לעשות בקיבוץ", והוא מאשים : "אין ] להם [ שום הזדהות עם המקום הזה, שמיטה של אחריות . . . רק נהנתנות והדוניזם . . . . כל שנה משנים את תקנון בנים לפי תביעותיהם, נתנו להם יותר לימודים תמורת יותר מאמץ מצידם ורק שניים מתוך עשרים בנים נותנים את חלקם" . תופעה זו לא נראית מפתיעה כששמים לב לעובדה שכמעט איש מהצעירים, כולל רבים שכבר אינם כה צעירים ויש להם כבר משפחה, אינם מעורבים לא בדיוני האסיפה, ולא בוועדות, דבר שנקל להבינו לאור כל הנאמר לעיל על אבדן סמכותן וחוסר הנכונות של כלל החברים לכהן בהן . ראיונות עם הצעירים מאששים כי אכן זו שכבה שאינה מעורבת כלל בדיונים וביוזמות הקשורות בשינויים בקיבוץ . מבחינתם כל זה הוא מעניינם של הוריהם ואחרים "שתקעו יתד במקום", בהתכוונם...
אל הספר