מחשבות על התביימות של ידיעה ושל הוויה בתהליהי ייירה ובטיפול 136 אומר שהצורה של אמנות, כמו המפגש האנליטי, תופסת משמעות שנמצאת מחוץ לגבולות עצמה . זאת אומרת, שהצורה הקונקרטית יכולה לעורר צורות אחרות לגמרי במציאות שמעבר, ביצירה ובתוך הנפש . בשיחה שלנו ארצה לסמן נקודות מגע בין הממדים האסתטיים באמנות לאלה של התהליכים הבין‑‑אישיים והתוך‑‑אישיים בתהליך הטיפול . להבנתי, מדובר בתנועה שבין התפיסה של האמן ושל המטפל כאדם ״יודע״ לזו של אדם שבעיקר נהיה ( " being ," " becoming " ) . בעיניי זה חיפוש אחר אזורים בתוך הנפש שמתוכם גם היצירה האמנותית מפציעה . באחת השיחות שלי עם אגי משעול היא אמרה : ״כשאני במצב של בהייה [ . . . ] אני יודעת שהנה זה בא [ . . . ] כשהמחשבה לא חומדת את תכניה״ . נפלאים בעיניי הרעיונות על החיבור בין אמנות לפסיכואנליזה . אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו בסטודיו ; דיברת בה על היצירות של אמני העבר ושלך, שבדומה לפירושים שלנו כמטפלים, הן זקוקות ליוצר כדי להתמיר אותן למה שהן נהיות . מתוך כך אני רוצה לשאול אותך, האם הציורים והפסלים וכל מה שאתה עושה מתקיימים כרעיון, לפעמים לא מודע, לפני ש...
אל הספר