שוחד משדולת חברות הטבק" . המשתתפים האחרים קראו גרסה שהיתה זהה מלבד כמה מילים ( חבר הקונגרס "משוחד לעתים קרובות על ידי שדולת חברות הטבק" ) . בממוצע שפטו המשתתפים כל אחד מהסיפורים כמבחיל יותר ושגוי מוסרית כשמילת הצופן שלהם היתה מוטמעת בו . זאת היתה ראיה תומכת למודל האינטואיציוני החברתי . בכך שנתנו לאנשים הבזק מלאכותי קטן של שליליות בזמן שקראו את הסיפור, בלי לתת להם מידע חדש, הפכנו את שיקול הדעת המוסרי שלהם לחמור יותר . אבל ההפתעה האמיתית הגיעה בסיפור השביעי, שאותו הוספנו כמעט כלאחר יד ושלא היתה בו הפרה מוסרית משום סוג . הסיפור היה על דן, נשיא אגודת סטודנטים שאחראי לתאם דיונים בין תלמידים לסגל . מחצית הנחקרים קראו כי דן "לוקח נושאים ומשתדל שיעניינו הן את המרצים והן את הסטודנטים על מנת לעורר דיון" . המחצית השנייה קראו את אותו הסיפור פרט לכך שדן "בוחר לעתים קרובות נושאים" שיעניינו את המרצים וגם את הסטודנטים . הוספנו את הסיפור הזה כדי להדגים שיש גבול לכוחה של האינטואיציה . ניבאנו כי המשתתפים שהרגישו הבזק של בחילה כשקראו את הסיפור יהיו מוכרחים לפסול את תחושת הבטן שלהם . יהיה מוזר לגנות את דן ...
אל הספר