ספר זה חותם תקופה מובחנת בפעילותה של שמר, שבמהלכה ראתה את מהות יצירתה בכתיבת שירי עם . שאיפתה בתקופה זו הייתה להמשיך את מסורת הזמר הכמו‑‑עממי שהונחה בתקופת היישוב בידי שורה ארוכה של כותבים ומלחינים ובהם יעקב אורלנד, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לוין קיפניס, אביגדור המאירי, אהרן אשמן, שלמה בס, מרדכי זעירא, דוד זהבי, נחום נרדי, מתתיהו שלם, שרה לוי‑‑תנאי, עמנואל עמירן, ידידיה אדמון ורבים אחרים, שמטרתם הייתה להשלים רובד שחסרונו הורגש בתרבות העברית המתחדשת ולעצב קורפוס של שירי עם הנטועים בחוויית החיים בארץ ( רגב וסרוסי תשע"ד ; שחר תשס"ז ) . כאמור, עם סיומה של תקופה זו פנתה שמר לכיוונים אחרים והחלה לאמץ דפוסי יצירה אומנותיים יותר, שעל פיהם נועדו שיריה להתקבל כשירה של ממש ( מירון 1987 ; שפי 1989 : 79 ) . שינוי זה באופי יצירתה של שמר השפיע גם על דפוסי ההתקבלות של שיריה . לעומת ההיכרות הנרחבת עם שיריה המוקדמים, רק מעטים מהשירים בשלושת הספרים הבאים שבהם איגדה את פירות פעילותה היוצרת ( שמר 1975 ; 1982 ; 1995 ) הפכו למעין המנונים . שירים אלה - ובהם למשל "לו יהי", "החגיגה נגמרת" או "על כל אלה" - השתל...
אל הספר