פעילות היצירה בתחום הזמר הושתתה על התפיסה שעליו להתרחק מדפוסי החיים הגלותיים ולהעניק ביטוי לחוויית החיים הייחודית בארץ ישראל ( שילוח תשנ"ו : ,426 431 ) . תפיסה זו הייתה דומיננטית במיוחד משנות ה‑‑ 20 ועד הקמת המדינה, שנים שבהן נהנה הזמר ממעמד של בכורה במערכת התרבותית, היה נתון לטיפוחו של ממסד מוסיקלי קטן והומוגני למדי וזכה לתמיכה מתמשכת מהמוסדות הציוניים ( שחר תשנ"ה ; שחר תשנ"ט ) . בתקופה זו הפך הזמר לסוגה עצמאית, בעלת מאפיינים ייחודיים משלה הן בתחום הלחן הן בתחום התמליל . מבחינה לשונית התגבש הזמר כסוגה המתייחדת באופי שמרני, מוגבה ומעט ארכאי לעומת גזרות אחרות של המערכת התרבותית . כאמור בפרקים הקודמים, מחבריו התבססו בהרחבה על קווי לשון שהיו מזוהים במובהק עם המקרא ועם רבדיה הספרותיים של העברית בת הזמן, ובתמליליו ניתן ביטוי נרחב לעושרה הלשוני של העברית בה בעת עם התרחקות מקווי לשון שהיו מזוהים עם לשון היום יום שעל רקעה נכתב . מאפיינים אלה ניכרים גם בתחום אוצר המילים, אך בהבדל מהמערכת הדקדוקית - שבה אין קושי מיוחד להעריך מה היה מעמדם הסגנוני של קווי לשון בעברית שברקע הזמר, תיאור דפוסי הבחירה...
אל הספר