כפי שציינתי, אנו יכולים למצוא מידה רבה של חפיפה בין מונח הממלכתיות הראוי ובין עמוד השדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית . דוגמה מובהקת לכך היא בהגדרת מטרותיו של החינוך הממלכתי, כפי שהן מפורטות בחוק : להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים [ . . . ] להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה [ . . . ] להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל [ . . . ] לחנך לשירות משמעותי בצבא הגנה לישראל או לשירות לאומי אזרחי . בחינתן של מטרות אלו ממחישה לנו עד כמה רוחן קרובה ומשלימה לרוחה של הכרזת העצמאות, ובה בעת היא מעוררת תחושה נוּגה של פער בינן לבין המציאות בשטח . הדברים נוגעים בייחוד לחינוך הממלכתי – דתי, ועוד יותר מכך לרשתות החינוך הגדולות של המפלגות החרדיו...
אל הספר