86 || כותבות הלכה אבלות עומדת בסתירה לשמחה של החג . אמנם אדם יכול לחוש רגשות מעורבים בו זמנית, אך כאן מדובר ברגשות סותרים במהותם . הטוטליות של רגשות האבלות, העצב, התסכול ולעיתים אף הכעס, וכן ביטויין המעשי של הרגשות הללו, אינם עולים בקנה אחד, ולמעשה סותרים את מצוות השמחה, ביטוייה הציבוריים והשאיפה להשגתה ברגל . הגמרא במסכת מועד קטן מתייחסת לכך וקובעת : “אבל אינו נוהג אבלותו ברגל, שנאמר ‘ושמחת בחגך' . אי אבלות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד . ואי אבלות דהשתא הוא - לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים" . 6 ה"עשה" של הרבים, מצוות השמחה בחג, דוחה את ה"עשה" של היחיד, אבלותו ומנהגיו . המאירי מדייק בהבחנה שהגמרא עושה בין אבלות בשבת ואבלות ביום טוב וכותב : “השבת שפוגע את האבל בתוך ימי אבלותו עולה למניין שבעה אע"פ שאין בו אבלות אלא לדברים שבצינעה אבל אינה מפקעת את האבלות, אלא שהוא חוזר בה למוצאי שבת הואיל והשבת עונג נאמר בו ולא שמחה . אבל הרגלים מפסיקין את האבלות לגמרי ר"ל אותו אבלות שהם פוגעים 7 אותו בתוכו כמו שביארנו הואיל ונאמרה שמחה בהם" . המאירי מבחין בין “עונג" שנאמר בשבת “וקראת לש...
אל הספר