ופתאום ראיתי שאני עומד עליד המדרגות המובילות למעלה . מועטים היו האנשים שעלו יחד איתי על המכסה הראשון של האוניה . רצתי הלאה . כאן עליד המדרגות השבורות, המובילות לקומה הראשונה, הצפיפות היתה יותר גדולה, אבל עליתי לא בקושי . פה שמעתי כבר קולות אנשים הצועקים לקפוץ הימה, כי האוניה טובעת . אחרים שוב השתדלו להשקיט וקראו לא לקפוץ, כי אם להסתדר מהצד השני של האוניה . כשהגענו לשם עמדו כבר רגלינו בתוך המים . רצתי חזרה, אבל גם לכאן כבר הגיעו מים . לא הצטרכתי לקפוץ, כי אם השתטחתי ומצאתי את עצמי בים . ברגעים הראשונים ראיתי עוד סביבי כמה חברים וגם כמה אנשים אחרים שהיו באותה אוניה, גם קולות הקוראים לעזרה שמעתי . חגורת ההצלה מפקק החזיקה אותי על פני המים, חוץ מזה היו על פני הים הרבה לוחות עץ מהאוניה שנפגעה . תפסתי לוח ארוך, נאחזתי בו בכל כוחי; לפתע בא גל מים וגרף אותי הצידה . כשהפניתי את ראשי לא היה כבר זכר מהאוניה; היא ירדה תהומה . הייתי במלוא ההכרה, לרגע כל החיים שלי ניצבו נגד עיני, חשבתי ובבהירות מלאה על קיצי המתקרב : האם באמת כבר הגיע הסוף ? ואני הרי עוד רוצה ללחום, לנקום . אבל הלוח שנאחזתי בו נשמט ...
אל הספר