אחרית דבר

אחרית דבר | 227 ובכל זאת, היה קשה להשתחרר מהרושם מקריאת דבריהם של בגין, רבין, סאדאת וקרטר ולא להיווכח בתחושת השליחות הטמונה בהם ואשר מניעה אותם להיות מחוללי שלום . מקורותיה שונים ; דתיים, היסטוריים, לאומיים . בגין וסאדאת חשו שהם נושאים על גבם את משא ההיסטוריה של עמם, המטיל עליהם משימה לאומית שהיא שליחות . אצל רבין המניע היה אישי וביטחוני שכן הוא חש שעליו לתקן מראות מזוויעים שחווה במלחמות ישראל . קרטר הונע מסיבות דתיות . הוא רצה לראות את ארץ הקודש על פי תיאורי השלום בברית החדשה והישנה, שבה יחיו יהודים וערבים בזכויות שוות ובשיתוף . קיסינג'ר האמין בתיאוריית “שיווי המשקל“ ורצה ליישמה גם במציאויות אחרות שאחת מהן הייתה המזרח התיכון . מנהיגי שלום צריכים להיות בעלי כישורים של תושייה ורצון, אך בעיקר צריכה לפעם בהם תחושת פנימית של שליחות . דומה שלא חסרים בקרב ההנהגה הישראלית והפלסטינית מנהיגים מוכשרים גם בימינו, אך האם התברכו בתחושה פנימית לשלום ? איך מייצרים תחושה זו ומבקיעים את מסך העיוורון שמונע אותה ? דומה שזו הסוגיה המרכזית של בני דורנו, שעליה יש לתת את הדעת . ספרו של דניאל בר-טל, “לחיות עם...  אל הספר