א. מצמיחה דמוגרפית לקיפאון וחוסר יציבות

ל­ 211 . אוכלוסיית הקיבוצים גדלה באותה עת מ­ 54,000 ל­ 63,518 . בשנות החמישים נעצרה התפתחות זו במידה רבה . המסה הגדולה של העולים שהגיעו למדינה בראשיתה לא מצאה את דרכה לקיבוצים, ואחוז האוכלוסייה הקיבוצית מכלל האוכלוסייה בארץ ירד מ­ 0 / 90 . 7 בשנת 1948 ל­ 0 / 60 . 3 בשנת 1964 . בשנות החמישים אף הסתמנה ירידה באוכלוסייה הקיבוצית כאשר מספר העוזבים עלה על שיעור הגידול הטבעי ומספר המצטרפים גם יחד, וסך האוכלוסייה ירד מ­ 79,891 ל­ 76,061 . היו לכך כמה סיבות, אך העיקרית שבהן הייתה שעיקרו של המעשה הציוני באותה עת ­ קליטת העלייה, לא התבצע דרך הקיבוצים . העולים לא נטו להיקלט כחברים בקיבוצים וגם הקיבוצים לא עשו מאמצים מיוחדים לקליטה מעין זו . הקיבוצים אף נמנעו מלהעסיק עולים כעובדים שכירים, ועוררו בכך את כעסו של בן גוריון שלחץ עליהם לעשות זאת . כמו כן, תפקידים רבים שמילאו הקיבוצים עד קום המדינה עברו לידי הצבא והמדינה, וחברי קיבוצים רבים שהיה להם הניסיון והידע הניהולי נמשכו למשרות הציבוריות שאפשרו להם לעסוק בכך, ועזבו את הקיבוצים . כך איבדה התנועה הקיבוצית חלק ממיטב אנשיה שהיו עד אז במרכז העשייה, וכך...  אל הספר