214 עדי אפעל - לאוטנשלגר מה שהמתודה מבקשת הוא להגיע אל הוודאות פעם שנייה . לשחזר את הוודאות, אך הפעם לא רק באופן בהיר, אלא באופן מובחן . לחזור אליה, לשוב אליה, "לִשְנוֹת" אותה, והפעם לא רק כבהירה, אלא גם כמובחנת . לא רק כמה שנתפס על ידי החוש, הפנימי או החיצוני, אלא גם כמה שהובחן, או ככזה שנתפס רק על ידי החוש המשותף, אותו חוש לא ספציפי, שהוא חוש-כל-החושים . לכן, המתודה פעולתה היא פעולת השחזור . כך, אנו אומרים שמיקומו של גוף הוא בהכרח שחזורו של גוף . אך מהי אותה ודאות שיש לחזור אליה בשנית, מהי אותה ודאות שיש להבחין, מהו אותו גוף שיש להבחין לו מקום ? הוודאות הזו היא שינוי במחשבה . משחזרים שינוי במחשבה, שהוא האידיאה . משחזרים את הגוף על ידי מיקומו כְּמה-שהיה בו-זמני לשינוי במחשבה . המתודה היא ביסודה ארכיאולוגית, היא פונה ומפנה אל הארכֶה, אל הראשית . דקארט מצא את הראשית בחשיבה עצמה ; שפינוזה מצא אותה בעצם . קאנט הגדיל למצוא אותה בתשתית הטרנסצנדנטלית של התודעה . וכאן ההצעה היא למצוא אותה במציאות העבר, במה-שהיה . יש להבין את הארכֶה כפי שאריסטו הבין אותו : לא רק כמו ה"התחלה", אלא גם כמו סיבה, ...
אל הספר