סיגל הודתה שהפרישה לא הייתה הכרחית : "אם הייתי מתעקשת הייתי יכולה להמשיך לעבוד במערכת אבל אני מבינה שזה מה שצריך" . בשיחתנו אני מבינה מדבריה של סיגל ש"המוות" הזה הוא מה שצריך לקרות . ש"מותה" של סיגל העובדת הסוציאלית הוא מהלך הכרחי בדרך לשינוי ול"בריאה" של מקורות הזנה חדשים ולא מוכרים בחייה המתחדשים . באחת הפגישות שלנו ציינה סיגל את הנטייה שלה להיקשר לחפצים בבית : "אני מרגישה שהם חלק ממני [ . . . ] הפחד הכי גדול שלי מהמוות [ הממשי ] הוא מה יעשו עם החפצים שלי, מה אעשה עם ארון הבגדים העמוס בבגדים יפים" . הקישור האסוציאטיבי בין ההיאחזות בחפצים הנחווים חלק מזהותה של סיגל לבין האימה הכרוכה בפרישה ברור לשתינו . שיתפתי את סיגל בדימוי שעלה לי, של ילדה קטנה בחנות צעצועים שנאחזת בעיקשות בצעצוע מוכר ולא רואה את יתר הצעצועים החדשים שנמצאים בחנות . סיגל שיחזרה זיכרון מגיל ארבע . "אמא התאשפזה למשך חודשים . אבא היה לצדה ואני ואחי הקטן נשלחנו לבד לבית הדודה" . היא שיחזרה את הבדידות ואת האימה התהומית של ילדה קטנה שנדרשת להיכנס לנעלי מבוגר בעולם לא מוכר ולא מוגן . השבר הבסיסי נקשר למוות הרגשי שמלווה את ס...
אל הספר