66 עמלה עינת המורים לא שמו לב אליי בכלל . הם חשבו שאני כזאת וזהו . יותר מאוחר אמרו להורים שאני לא משתדלת מספיק, לא מתאמצת . בטח גם ההורים ששמעו את זה מהם חשבו כמוהם . אני לא יודעת . לא כל כך אמרו לי . אימא שלי רק דאגה שאלך מגיל צעיר לחוג לריקודים . היא הרגישה שאני טובה בזה, אבל בכללי לא היה לה מספיק זמן נפשי להתעסק איתי, וגם לא לאבא שלי . הם התעסקו מאז שהייתי בגן בענייני הגירושים שלהם, ככה שגם בבית לא "הפרעתי" לאף אחד . מה אני חשבתי על עצמי ? הייתי בטוחה שאני טיפשה . מזל שהייתי ספורטאית טובה וגם הייתי טובה בריקוד . זה קצת שימח אותי . חוץ מזה הייתי לבד . ממש סגורה בעצמי עם עצמי תמיד . עד היום מאוד קשה לי להסתדר עם שינויים, עם מעברים . כל שינוי מפחיד אותי, גורם לי זעזוע ממש . המצב המוזר הזה שלי נמשך עד סוף חטיבת הביניים . בינתיים עברתי לגור בעיר אחרת וללימודים בבית ספר אחר . אבא שלי התעקש עם המעבר להכניס אותי לבית הספר התיכון לאמנויות . אני חושבת שהוא הרגיש או קלט שזה הצד היחיד החזק שלי, כי גם רקדתי וגם אהבתי מאוד לצלם ולצייר מגיל צעיר . אבל גם בבית הספר החדש, למרות שבצילום באמת הצלחתי ב...
אל הספר