52 כמעט תמיד כשאני מתחיל משהו, אני פחות או יותר שם את עצמי במצב שאני לא יודע מה הולך לקרות . לא ממש מציית להנחה הדומיננטית של אותן שנים : ׳תנסח רעיון, תמצא דרך להציג אותו׳, שזה אומר מתומצת, רדוקטיבי ומעוצב לאמירה ברורה . אני זוכר את סוג השיח הזה מ”בצלאל” בראשית שנות השמונים, כשבאתי בתור ילד והתחלתי ללמד, היה מודל כזה של שיחה שהובילו אז הדמויות המרכזיות בין המַנחה ובין התלמיד, והשאלה פחות או יותר הייתה, ”מה הפוקוס של העבודה שלך ? ” שאלה שחוזרת שוב ושוב . הילה טוני נבוק כן ? ככה דיברו ? נ . ט זה היה באוויר, שאלו ”מה הרעיון ? ” עם סול לוויט ושות׳ ברקע . ואני חשבתי, תגידו, אתם השתגעתם ? לא יכול לקרות שיש לי שניים-שלושה רעיונות שיכולים להיכנס ולהתערבל באותה עבודה ? או שאני מתחיל ברעיון אחד והולך למקום אחר ? זה בעצם הדבר המהותי . האפשרות שהעבודה לא יוצאת מהנחה שהיא יודעת מה היא הולכת להגיד או לשאול . אני יכול לומר שעד היום אני מסויג מעבודות שהמסר שלהם אינסטרומנטלי, ברור, שקוף ומיידי . בדיעבד אני מבין שהחתירה למורכבות בעבודות שלי באה לביטוי בהוראה, למרות שאף פעם לא ”לימדתי” את העבודות שלי . א...
אל הספר