כֹּלָּא חַד 398 נראה כי בעיני הרממ"ש, השואה מיצתה באחת את אי האפשרות לתודעת אל טרנסצנדנטי-מיתי, המנהל עולמו בהשגחת גמול המסורתית . זו התנפצה באחת במאורע קטסטרופלי, ששום מנגנון הסברי שהכרנוהו במערך המיתי-היסטורי לא יהיה מסוגל לו . היא מותירה אותו באין-אונות חסרת פשר . "אין זה כבודו" ! דימוי מיתי-טרנסצנדנטי זה של האל "כמלך רגזן" וייחוס "חשבון עוונות" אליו מכונן במייחס ובמדמה תודעה רגזנית, מנוכרת ושמא אכזרית . תודעת האדם חוזרת ונקבעת מדימויי אלוהותו, וזו אף קובעת את אופיו המוסרי . על כן, בדימוי אל אפוקליפטי ומעניש לא יהיה בו כוח שינוי ותמורה באדם, כפי שהוסבר רבות בפרקי הספר . הפרשנות המיתית להצדקת האלוהות לבד שאינה אמיתית אדרבא, היא מנציחה את סחרחורת החטא, הסבל וצידוקיו . שפת 'חשבון עוונות' לא תוכל להשיג את יומרתה ומטרתה . אדרבא, סיכוייה גדולים להשיג את ההיפך . 'חשבון העוונות' אינו מפגיש את האדם עם עצמות האל ומהותו . הרי זו דומה לאותה שפה אפוקליפטית-ניסית ממנה רחק מאוד הרממ"ש בשל העובדה שהיא מעכבת את גאולת ישראל ומנציחה את סבלו . זו הסיבה להתעקשותו של הרממ"ש לנוכחות המתמדת של האלוהים בעול...
אל הספר