166 על אף דפיקות הלב המשונות . הוא יוצא מיער רוֹזֶרוולד לכיוון וַכטֶנֶג, הפסגה המערבית של גבעת רוֹזנבֶּרג, ושם את פעמיו לבקעה קטנה כדי להגיע משם לגבעה הנגדית . הוא משתוקק לסיגריה . אבל הוא לא נכנע, אלא מחליט לשמר את ההנאה לרגע שבו יגיע אל החורבה . הירידה אל הבקעה תלולה למדי . לכן הוא מניח את רגליו בהטיה פנימה ויורד בזהירות צעד אחר צעד, בלי להיאחז בגדר העץ, עד לנקודת המעבר בין הירידה לעלייה, שגובהה 860 מטרים בקירוב ושבה הוא רוצה לנוח רגעים אחדים . עוד כמה מטרים, והקרקע שוב מתאזנת . השעה אחת וחצי בקירוב . השמש חיוורת, כמו נערה אנמית במקצת . לא רברבנית וזוהרת, אלא עגמומית ומהססת . נדמה כאילו היא ממהרת היום למסור את הנוף המלבב לידיו של הלילה . ואז, פתאום, דפיקות הלב של המשוטט מקרטעות . הוא נתקף סחרחורת . זה ודאי סימן של אותה הסתיידות עורקים שהרופא הזכיר פעם . בהזדמנות זו גם התריע שמוטב לו לנהוג במתינות בטיולים . כמו הבזק חולף במוחו זיכרון העוויתות ברגליים שהציקו לו בשיטוטים קודמים . האם שוב תתקוף אותו עווית כזו ? איזו תופעה מטרידה, כמה טרחנית ומטופשת היא ! הי — מה קורה ? הוא נופל במפתיע על...
אל הספר