141 ההולך ומאדים בשמש הצהריים הוא חובש מגבעת לבד אפורה, ולפעמים הוא מסיט אותה הצידה בתנועה זעופה . יום מרהיב בשלל צבעים : שמיים תכולים, שדות ירוקים-זהובים, פרות חומות בוהקות . שפע של ציניות, גרניומים וגלדיולות בגינות . פריחת הסתווניות אף היא כבר החלה, עם עלי כותרת בצבע סגול דהוי . בצמרות העצים מצטופפים תפוחים, שזיפים ואגסים עסיסיים בגודש מבורך . הקיץ הגשום מבשר סתיו עתיר פירות . ארוחת הבוקר פחות מלבבת . את הקפה והמאפה מגישה לנו צעירה נאה וסמוקת לחיים אבל חמוצת פנים . על הקיר לידנו תלוי צלב . מהמטבח הסמוך עולות במשך רגעים ארוכים צווחות רמות של נשים וילדים מתקוטטים, ומעליהן גובר קולה של המלצרית היפה . ואז הרעש נרגע, ונותר רק קרקוש של מחבתות וכלי בישול, שכביכול ממשיכים בקטטה . לבסוף נשמעים קולות מלחששים בצוותא : זו תפילת השחרית של המשפחה . בהמשך הדרך רוברט שואל אותי אם כבר התנסיתי בכתיבת מחזות . אני משיב : “העיבוד שעשיתי יחד עם אלפרד פּוֹלגָר לבורלסקה ‘הקרוע‘ של נֶסטרוֹי, שהועלה כשני תריסר פעמים בתיאטרון השָאוּשְפִּילהאוס בציריך, הוא החטא היחיד שחטאתי בתחום הזה . ומה לגביך ? האם גם אתה ני...
אל הספר