123 חלק ניכר מרווחיו למען עשייה הומאנית ורווחה חברתית . “ אני מודיע לשוער שהגעתי ומתיישב על ספסל מוצל בגינה כדי לעשן סיגריה . כעבור רגע מופיע ד“ר האנְס שטיינר, סגן הרופא הראשי . הוא מזמין אותי לעלות לדירתו . שלושה ילדים חמודים טופפים בעקבותינו יחפים . אחרי שעה קלה מופיעה גם אשת הרופא, והיא נזכרת בחיוך כיצד תיארתי אותה פעם בעיתון כ“חיילת עדינה בפיקוד העורף“ . ד“ר שטיינר מתאר את רוברט כמטופל “קל“ שמבצע את עבודתו בקפידה . חוץ מזה הוא מאלה הנוטים להתבדל . אם מתחילים לדבר איתו על אמנות, הוא מייד מתכנס בתוך עצמו . מתא השוער נמסר שרוברט הגיע זה עתה למוסד, ועל כן אני יורד לפגוש אותו . אני מסיק מלחיצת היד הזעופה ( הוא מייד נסוג ממני לאחור, כאילו אני דורבן ) שהוא מעוצבן . הוא לא מבין איך קרה שלא נפגשנו . הוא הרי הגיע בדיוק בשעה שמונה לתחנת הרכבת של הֵריזָאוּ, וכעבור רגעים אחדים המשיך לכיוון גוֹסָאוּ, מתוך הנחה שנתנו לו מידע שגוי על מקום המפגש . מגוֹסָאוּ נגרר בחזרה עד למוסד, מאוכזב מהיום המוחמץ . אני : “אבל הגעתי באותה רכבת שבה אני תמיד נוסע . היא רק איחרה ברבע שעה . “ — רוברט, המום : “זאת אומרת...
אל הספר