108 רוברט ; אבל המלצרית הקטנה מתעסקת בגפרורים ליד השולחן שלנו ורוברט נעשה עצבני . על כן אנחנו יוצאים משם וממשיכים בהליכה . גשם שוטף מתחיל לרדת . נדמה כאילו השמיים מצליפים באדמה בקיתונות של מים . רוברט מצויד במטרייה, אני במעיל ישן . אנחנו מזגזגים בשדות ובחורשות, חוצים גיא, עוברים את אַבְּטוִיל וממשיכים לכיוון אֶנגלבּוּרג . מדי פעם רוברט נעצר, משתומם מצבעי החלודה של העלווה הסתווית, וממלמל משהו . ליד וילה שעליה מתנוסס צריח קטן אני אומר : “זו יכלה להיות הווילה ב‘עוזר לכל עת‘ ! “ — רוברט, נדהם : “אכן, זה בדיוק אותו סגנון . כך נראתה הווילה ‘אַבֶּנדשטֶרן‘ ( ‘כוכב הערב‘ ) בוֵדֶנסוִיל, שבה שימשתי כעוזר . “ הגשם הולך ומתחזק, ותוך זמן קצר אנחנו ספוגים כמו חתולים שהוטבעו בנהר . כיוון שכך אני מציע שבפאתי סַנט גאלֶן נעלה לחשמלית . אבל רוברט בדעה שעלינו להתמיד בהליכה . שיהיה ! לבסוף אנחנו מגיעים נוטפים למזנון המחלקה השלישית בתחנת הרכבת, ומתחבאים בפינה כדי שלא יראו את השלוליות הנקוות לרגלינו . יש תבשיל ארנב . רוברט מתמוגג . בקינוח אני מספר לו שקהילת הקווייקרים זכתה בפרס נובל לשלום . רוברט : “האם ידעת ...
אל הספר