228 יַא אֲנָשִׁים, יַא דָּרֵי עוֹלָם, אֵינֶנִּי תַּן יַבְּבָן, אֲבָל נִדְבַּק לִי הַיַּשְׁבָן, נִשְׁאַרְתִּי כָּאן יוֹשֵׁב נִכְלָם . אבל איש לא בא לעזרו . צחק הרועה ואמר : "נדבקת בדבש של סבתי הזקנה . " לקח את העדר וחזר הביתה . המשיך אבו עלי אלואוי לנסות להיחלץ מגב החמור, אך לשווא . לבסוף שקעה השמש, והוא נותר דבוק למקומו . חזר החמור, שהכיר את הדרך, אל ביתה של גברתו . כשראתה אותו, אמרה : "אהלן וסהלן לחמור, וגם לאבו עלי אלואוי התן . " אמר התן : "דח'ילכּ, סבתי הזקנה, מה תעשי לי ? " אמרה : "עכשיו אכלא אותך, ומחר עם זריחת השמש אטפל בך . " התחיל התן לבכות, הפציר והתחנן : "בבקשה ממך, סבתא, רק אל תכלאי אותי בלול החשוך, הרי התרנגולות שם ינקרו את עיניי . " ענתה סבתי : "תכף ומיד אכלא אותך בלול התרנגולות . " התחנן התן : "בבקשה, סבתא, רק לא בלול . " ענתה סבתי : "אדרבה, אכלא אותך בלול התרנגולות, יא אבו עלי אלואוי . " חילצה אותו מגב החמור בעודו צורח כי אחוריו כאבו והאדימו . אחר כך כלאה אותו בלול התרנגולות . צרח התן, בכה והתחנן : "רחמי עליי, סבתי הזקנה . אל תחסמי את פתח הלול, השאירי סדק כדי שייכנס האור...
אל הספר