הספר הראשון על המשורר האחרון | 167 להיתפס כמעיד על מציאות, הוא ממהר להכריז שהכול מופרך . גבעתיים שחזי לסקלי מתאר היא "כוכב מופרך", אוטונומי לכאורה, והתרחישים שהוא מצייר בה אינם מציאותיים . זו כאילו אינה גבעתיים הממשית, אלא עולם שאמור להיות — כבר מראש — בדיוני, סגור בתוך עצמו ( ממש גן עדן של "אומנות לשם האומנות" ) . דרך אחת לקרוא את השיר הזה היא כמעין סיפור הולדה וחניכה, כאתוס מכונן של יצירת זהות . אבל הזהות הכותבת שנוצרת פה היא לא זו של חזי לסקלי, אלא של השיר עצמו, באופן שמשחרר את לסקלי מעיסוק בחוויית ההולדה המפורשת שלו . הדובר מסביר שהוא "לא נולד בגבעתיים" — כלומר, זה אינו סיפור הלידה שלו וההפיכה שלו לכותב, אלא של הנמען שאליו הוא פונה בסוף השיר . על הנמען הזה לשוב אל הבית, אל האינקובטור, הרחם הגן-עדני, כדי ללדת ולכתוב בעצמו . זהו תהליך החניכה : בין הגבעות המתות-חיות, מתקיימת פעילות חיה ושגרתית של משפחה, שבמרכזה "קונים לחם, מחנכים ילד, פודים המחאה", ובמקביל החיים ספוגים "אשמות בגודל עכבר" . מי שעובר חניכה תקינה הוא אפוא עכבר . קריטי לשים לב : הדובר מזהה את עצמו ( במידה מסוימת של אירוני...
אל הספר