הספר הראשון על המשורר האחרון | 111 האירונית, מציג את הנמשל בפני השטח : "הקורא הנחפז עשוי / להסיק מן המתואר פה / כי / בפטגוניה / היופי / ניזון מייאוש וחידלון / טעות" . הדובר מופיע כמי שמעוניין להוכיח את הקורא הלא זהיר על טעותו הפרשנית, הרומנטית, שרואה ביופי כניזון מ"כאב וחידלון" . אך יותר מכפי שהדובר מעוניין להוכיח את הקוראים על תפיסתם השגויה של מקורות היצירה, הוא מעוניין להיחפז לגלם בעצמו את הקורא הנחפז, לפני הקורא שינסה לפרש בעצמו את התמונה, וכך להוליך אותו אל המלכודת . הדובר מציג היסק פרשני פיקטיבי שמוסיף מידע חדש ועודף שלא היה בידיהם של הקוראים הממשיים : "כי בפטגוניה [ הדגשה שלי — א"פ ] היופי ניזון מייאוש וחידלון" . אפשר לחשוב על היחסים בין הדובר לבין הקורא כיחסים שבין הרוצח לבלש ב"המוות והמצפן" — במקום שהבלש יפענח את דפוס הפעולה של הרוצח וכך ילכוד אותו, שארלאך הרוצח מפענח את אופן החשיבה של לנרוט הבלש ומשתמש בו כנגדו . לאחר שהדובר הציג את אפשרות הפרשנות הרומנטית ( והפיקטיבית ) של התמונה על ידי "הקורא הנחפז", והציב את מערך הדימוי הפרשני, הוא ממהר לחשוף אותו כהטעיה : "טעות . / בפטגוני...
אל הספר