204 סיגל נאור עם זאת, בסוף השיר, מתחלף הצליל "אֶה" בתנועה החדשה, הארוכה והפתוחה, "אָה", ורגע לפני שהיא הופכת להרגל החדש, מתמקמת בה האימה : "זועה חיה" — אָה, אָה" . והנה, השיר הבא שנקרא "בזמן קריב" נגמר במילים "איזו סבתא" הנושאות את הצליל החדש, ובשיר הבא אחריו "אישה אומרת מאמה", חומר הגלם הצלילי "אָה" והאימה שהוא נושא, כבר הופכים להיות ההרגל החדש : מָא-מָה מָא-מָה כָּל הַלַּיְלָה לְלֹא הֶרֶף מָאמָה, מָאמָה, — וּבֵין לְבֵין גְּנִיחָה קְרֻוּעָה . כְּבָר מְאֻחָר . גַּל הַחַיִּים עָבַר . אֵין חֶסֶד בָּעוֹלָם מָאמָה . ד ב ר י ם ב כ נ ס ל כ ב ו ד מ א י ר ו י ז ל ט י ר , א ו נ י ב ר ס י ט ת ח י פ ה , י ו נ י 1 2 0 2 ; ה ת פ ר ס ם ב " א ו ד ו ת , כ ת ב ע ת ל מ ס ו ת ו ב י ק ו ר ת ס פ ר ו ת " , ס פ ט מ ב ר 2 2 0 2 194 סיגל נאור כך, הקריאה בשירת מאיר ויזלטיר היא חוויה בלתי פוסקת של טִרדה ושל אי-נוחות ( שממנה, יש לומר, נובעת הנחת ) . אפשר, כמובן, לכנות את החוויה הזאת בשם הכולל "מודרניזם", אבל אצל ויזלטיר המודרניזם הוא רק נקודת ההתחלה של התנגשויות לא בינאריות ומאוד מסובכות שמתרחשות בתוך שירתו ושמעו...
אל הספר