14 סיגל נאור פתאום, בבהלה . לחזרה הכפייתית על פעולת הקריאה בעֵרות ועל שכחת הנוכחות בחלום מצטרף כעת הסיפור על אותן החמצה, רגשות האשמה והחזרה . הנה התחנה הראשונה בדרך לבירור אישי, שאולי יצליח להפוך לבירור כללי, סביב השאלה הגדולה "מהי ספרות ? " : כשהיא נמסרת בעל פה או בכתב, הספרות יכולה להיות אקט תרפויטי הן למי שכותב אותה והן לקוראיה ( מסיבות מובנות לא ניתן להיכנס כאן לשאלות של טיב הספרות . הקביעה "ספרות" תניח את היותה של זו במיטבה ) . בנסיעה הזאת, כשהנופים החולפים מול עיניי הם נופים אנושיים של בני אדם מדברים ולא של עצים וגבעות ודשאים, אני מבינה שלתחנה הראשונה קדמה התחנה והיא תחנת האפס : ההנחה שאי אפשר להתחיל לדון בשאלה "מהי ספרות" כשאלה כללית שהתשובה לה, גם אם תהיה מורכבת, יכולה להימצא בתחומי "הספרותיות" עצמה . אפשר בהחלט לדון בשאלה זו כשאלה כללית בתחומי הפילוסופיה או ההיסטוריה, בתחומי הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה וגם בעולם מדעי המוח והקוגניציה, אין לי ספק, עמלים או יעמלו בקרוב מאוד על חיפוש תשובות מדעיות שיביאו את השאלה עד לקצותיה המגוחכים . תחנת האפס לעיסוק בשאלה זו בתוך תחומיה של "הספרו...
אל הספר