212 | מחשבות על עגנון, ג ייפטר מהעולם וייטול אותם עמו לקברו . נוסח הבקשה מעלה את כל הסיבוכים הדיאלקטיים לגבי זמניותם או נצחיותם של כתבים . האפשרות שהמספר יכריע בשאלה זו מכוח אהבתו לספר הנדפס אינה יכולה להתממש, באשר המספר עצמו עומד כמשותק מול קסם חייהם הנצחי של כתבים שדפיהם מערבים קודש בחול, ובהם גם עדויות על גניזת כתבים בידי אבותיו, והוא, שמתבקש לכתוב את סודותיהם ׳השרופים׳, מנסה לשחזרם כאותו מעשה של הגיבור הפייטן בסיפור ׳לפי הצער השכר׳ ששרף את פיוטו וניסה לשחזרו לשווא . בתודעתו של כותב קורות בתינו , כמו גם בתודעת הקורא, מצב אי-ההכרעה הוא כתנועת מטוטלת פוקו, שכוחה המדומה הסיבובי הוא נצחי ודווקא הוא קובע את מרחב המעשים . זהו מרחב פוּקויאני באותו מובן שייחס אוּמבֶּרטוֹאֶקוֹ לכותרת ספרו המטוטלת של פוקו ( 1988 ) , כלומר לתנועה שהיא כמימוש של ׳תכנית חתרנית׳ תחת ׳שלמות המתוֹאר׳ בכך שהיא מאגדת הסברים מהופכים לשלמות זו . היסוד המבדי המובהק ביותר המבטא את הפרדוקסליות הזאת קשור בעלילות שרקם המספר לגבי כוח הניבוי שיש לדורות הראשונים באשר לדורות האחרונים, מעין ׳מעשי אבות סימן לבנים׳ . אלא שעגנון לא...
אל הספר