חדור תחושת שליחות ובטוח ביכולותיו הוא נכנס לכיתה . אולם כבר בדקות הראשונות המציאות סתרה כל מחשבה, הרגשה או הנחת יסוד . תנועת התלמידים, שיצאו מהכיתה ונכנסו בחופשיות כאילו הוא לא יושב מולם, כאילו קולו לא נישא בחלל החדר, כאילו הוא אוויר, הציפה אותו בתחושות חוסר אונים וכעס . למה בכלל הגעתי לכאן ? שאל את עצמו . שלושה ימים עברו והמצב לא השתנה . בתום יום הלימודים השלישי אמר לו הרב שולץ, "מחר, לפני שאתה עולה לכיתה, תיכנס אליי" . אבי נזכר באותו רגע כאילו קרה ממש עכשיו . "אין צורך", הוא השיב לשולץ בנימת השלמה . "כן", אמר שולץ ברכות, ואבי הרגיש שהוא מתכווץ, "אתה יודע, יש כאלו שפשוט לא נועדו לתפוס כיתה, הם שייכים יותר להוראה פרטנית" . "כנראה", לחש אבי בתבוסה . הוא לחץ את היד שהושטה אליו, ובגו שפוף פנה לשער התלמוד - תורה . "בהצלחה", ליווה אותו קולו של המנהל . אמן, לחש אז בליבו . היום, שנים לאחר שהפנים את עצתו של הרב שולץ, הוא מבין עד כמה החוויה הזאת, שעוד חיה בליבו, הייתה חדה ונוקבת . הנה, אמר לעצמו כשישב מול "הדפים של שוקי" עם כוס קפה, מתארגן למפגש עם צוות התלמוד - תורה, הנה, זה חי כאילו הדברים קר...
אל הספר