ג. ״אתה רואה מה הולך״: על היות־בבית בספרו של בעֹז נוימן "להיות־בעולם" ובשיחה עם דוד

למות בבית : משמעות השבת המוות אל המרחב הביתי | 233 האדם, כדבריו של אדולף לוס, האדריכל של ״בנה ביתך״ : ״אי אפשר וגם אין זה ראוי להפריד בין הבית לאדם השוכן בו . [ . . . ] אדם הוא ביתו, והבית מקבל על עצמו את אופן 43 הקיום של האדם המתגורר בו״ . למרות שבראשית המאה הקודמת תיאר הארכיטקט הרמן בֵּר את הבית כ״הסתגרות 44 הבית נתפס לאורך הספר יותר כמרחב שהוא גם פנים המכוננת ׳פנים׳ לעומת ׳חוץ׳״, וגם חוץ, שכן אפשר להצטרף בו לילדים למסעותיהם הרחוקים באמצע הסלון או לחוות הרפתקאות מרגשות מכורסת הקריאה . בנוסף לאלה דווקא במקום הסגור הזה ״מופיעה הכמיהה אל העולם, אל האוויר ואל האור . כמיהה הפורצת את חומותיו של הבית בדמות 45 קריעת חלונות כלפי חוץ כמו היו עיניים המבקשות לראות או פה המבקש לנשום״ . ההיות-בפנים-ובחוץ בו בזמן מתחיל כבר בבית הראשון, ברחם, ש״ [ העובר ] שוהה בתוכו 46 כמובן . אולם בעת ובעונה אחת הוא מחוצה לו, מחובר אליו מבחוץ, דרך חבל הטבור״ . אם נחבר את כל המאפיינים הללו ובעיקר את שתי האיכויות שעוברות כחוט השני לאורך כל ספרו של נוימן – הזהות בין הבית לאדם המתגורר בו והמתח המתקיים בבית בין הפנים וה...  אל הספר