ב. ״להשתוות לבורא עולם״: הכרת תודה ושפה ״רוחנית״ בסיפורה של נעימה

בין זיכרון הגוף להתעלות הרוח : הכרת התודה והטוב בצל המוות כהתרחשות שפתית | 99 מה שאת רוצה . נעימה : או-קיי . נולדתי ברחובות . הייתה לי ילדות נהדרת, הורים מקסימים, מבחינה כלכלית גם, מבחינת נתינה, היינו שישה ו . . . היה טוב, הייתי . . . וקראו לי ״טומב בוי״ . אני רק עם הבנים משחקת . . . אדם : מה, כדורגל וזה ? נעימה : הכול, מחניים, הכול . אה . . . אני הייתי מקובלת, [ צחקוק ] אני זוכרת שאימא שלי הייתה קוראת לי : ״נ ע י מ ה, ב ו א י ה ב י ת ה ״ [ אומרת נעימה בחקותה את צעקת אימה, וממשיכה ] ״אני לא מבינה למה קראתי לך נעימה, את לא נעימה, את גסה ! ג ס ה , ב ו א י ה ב י ת ה ״ . ככה היא הייתה קוראת לי, ואני בשמחה, לא כועסת, הכול טוב . בשעה מאוחרת מגיעה הביתה, נהנית, שמחה, דֵי מלכת הכיתה ומלכה ב . . . בפן הטוב, בפן החיובי, וממש היה לי טוב . כבר מפתיחת השיחה אפשר להבחין בתפיסתה החיובית של נעימה את חייה ואת האנשים שסובבים אותה, השיח שלה רווי במילים שמבטאות חיוויים חיוביים על 6 רוויה זו – ואפילו גודש היפרבולי לעיתים – מאפיינת את שיחהּשל נעימה חייה . לאורך שתי פגישותיי עימה . נוסף על כך, השיח שלה מלא ה...  אל הספר