המוות המפואר ובקשת סליחה מאוחרת על סף הסוף | 67 התהליך הזה, עם ההורים שלי, בעיקר עם האבא שלי . אתה תשאל אותי את השאלות הכי קשות שלא היית מעז לשאול את האבא שלך – מה אני חושב על המוות ? ואיך אני איתו ? ו . . . ה-כול . חופשי . . . מה זה חופשי . . . ואני אגיד לך גם למה . כשאבא שלי היה לו כבר סרטן וידעתי ש . . . אני ידעתי . בשלב מסוים גם הוא ידע, אבל ההדחקה שלו הייתה יותר גדולה מההדחקות של אנשים אחרים, ואנחנו סיכמנו כשהוא עוד היה חולה, יותר טוב ממני עכשיו, שאנחנו נדבר עד הסוף . אני רוצה שהוא ייתן לי כלים למוות שלי . אני לא דאגתי לו, אני אמרתי לו : אני רוצה כלים, אני רוצה למות בשקט, אני רוצה למות מתוך ידע . כשאין לך ידע אתה כל הזמן דפוק, אתה פוחד, אתה . . . הבן-אדם צריך שיהיה לו ת׳ידע כדי שלא יהיה לו ה״נעלם״ הזה . ה״נעלם״ הורג אותך בעצם . וזה כך סיכמנו . זה היה טוב עד בערך חודשיים לפני המוות, שבאיזשהו מקום אני נסוגותי . פחדתי לשאול שאלות שהיו מאוד חשובות לי על המוות של מחר : מחר אתה הולך למות, מה אתה עושה ? או דברים כאלה . וזה מפריע לי עד היום הזה . למרות שסיכמתי איתו כל מיני סיכומים של אחרי...
אל הספר