ד. על המוות בספרות העממית והתיעודית

מבוא | 39 104 ממחקרי שתיהן, וכן ממחקרי קינה אחרים, עולה כי על פי כיצירה נשית בעיקרה . רוב, המקוננות הן נשים מבוגרות . אובדן המיניות מאפשר להן להיות מתווכות – בין גברים לנשים, בין חיים למתים, בין פסיביות לאקטיביות, בין טבע לתרבות – ובו בזמן הופך את הקינה, הקשורה לגוף ומלווה בביצועי גוף ( וקול ) , לפיצוי על אובדן הגופניות . במסגרת מגמה זו של מחקר הקינה נוטות החוקרות לצירוף מתודות, למשל, לעיתים מדובר בתיעוד של דקלום טקסטים ולעיתים בתיעוד ביצועם הווקאלי, להגדרת מה שאינו בר הגדרה פעמים רבות, ולחשיפת ההקשר הרחב של התופעה הנחקרת . אף שאיני עוסק במחקרי בחקר הקינה כסוגה בפני עצמה, פעמים רבות אני מתאר את דברי הדוברים ( ובעיקר הדוברות ) כבעלי טון קינתי / טרגיציסטי וכמכילים מוטיבציות 105 קינתיות, בדומה לאילנה רוזן במחקרה על ניצולות השואה . שתי סוגות מינוריות נוספות שמציעות התייחסות מכילה כלפי המוות, ובתוך כך גם סוג של נחמה, הן הבדיחה והפתגם . הבדיחה, אחד מנתיבי הגישה אל הלא-מודע, מאפשרת לעבד נושאים שעל פי רוב נחשבים כנושאי טבו האסורים לאזכור בשיח 106 משום כך לא מעט מחקרים עוסקים בסוגת הבדיחה היומי...  אל הספר