10 | מוות דיאלוגי סף דלת ההזזה, הדלת שבכל ימי השבעה על מותו המשיכה, בדמיוני, להיפתח ולהיסגר בחזרתיות טורדנית-כפייתית שעוררה בי רגשות אשמה עזים אך אולי גם סימנה לי שעוד לא מאוחר לחצות את הסף, שאף פעם לא מאוחר . חצי שנה אחרי מותו של אביה מתה אימי, מסרטן . בפעם הראשונה שהיא חלתה בסרטן, שנתיים וחצי קודם לכן, כבר הייתי חייל . לקראת סוף השירות הסדיר שלי, במהלך מסע ״תגלית״ לנערים ונערות יהודים שהגיעו מארצות הברית, שאליו הצטרפתי אני, הייתי מתקשר הביתה בכל יום ואימא ״בדיוק נכנסה לישון״, ״בדיוק יצאה רגע לחברה״, ״היא במקלחת״, ״היא תחזור אליך״ – כך ענו לי סבתי, אחותי ובן-זוגה של אימי דאז . אך היא לא חזרה אליי . הרגשתי שמשהו לא בסדר ולכן צלצלתי לסבתא ושאלתי אותה : ״מה קרה לאימא ? ״ ותשובתה הייתה : ״כלום, הכול בסדר, כשתבוא נדבר״ . נשאר עוד יום אחד ל״תגלית״, אבל אני עליתי על אוטובוס מירושלים לרמת- גן ונסעתי הביתה – שם נכונה לי תגלית אחרת לגמרי . בבית הבנתי מה קרה : אימא חולת סרטן . ראיתי אותה שבורה, מסכנה, ואת כולם סביבה, מנחמים כאילו שמישהו, שלא היה שם, כבר מת . כעסתי מאוד, כי הרגשתי שדוחפים אותה למ...
אל הספר