התבוננתי בהם ישובים בשקט מולי, מופתעים מהיותם נושא התעניינותי . הם מעולם לא חשבו שהם בני אדם מעניינים . במאמץ רב הם ליקטו את זיכרונותיהם ודיברו בצרפתית השבורה שהם עדיין זכרו . בין סיפוריהם שמתי לב לאחד נוגע ללב במיוחד . האישה נראתה בשנות השישים לחייה . אני עדיין זוכרת את גופה הכבד ואת מבטה הריק והעצוב כשהרהרה בעברהּ במרוקו . היא סיפרה שלאחר פטירת אימה עבר אביה הזקן לבית שהיא חלקה עם בעלה ועם אינספור ילדיהם . השהות עם משפחתו ועם נכדיו הזינה את שמחת החיים של זקנותו . בכל אחר צהריים הוא נהג לשבת על שרפרף סמוך לדלת . שם חיכה לראות את הילדים מגיעים מרחוק, חוזרים הביתה מבית הספר . ליבו שש כשהילכו בשמש לקראתו . ואז, ערב אחד, כשהילדים היו עדיין ישנים, דנה המשפחה באפשרות העלייה ארצה . האם ייסעו ? האם יישארו ? היהודים בכפרים שמסביב עזבו בחשאי שעה שהשנאה המוסלמית המאיימת שסביבם התלהטה . בני הזוג החליטו לעלות, אבל האיש הזקן סירב לעזוב את מרוקו . הוא יישאר, הצהיר אביה . בבית הקברות שוכבים אהוביו לנצח, וכל שאר הדורות הנחים שם נזקקו לו . הוא לא ייטוש אותם . זהו המקום שבו ינוח גם הוא, לצידם . בתו התעק...
אל הספר