לעיתים קרובות אני חושב שהם רק יצאו החוצה

199 פרק ז : שירי גוסטב מאהלר ( 1860 - 1911 ) בשיר הקודם נותרו ההורים במצוקה גדולה : האב הלום הצער אינו מסוגל אפילו להתבונן בפניה של אשתו, לשווא מחפש את הפנים של בתו שאיננה, והאם צועדת 38 בעוד השיר השלישי התמקד בתמונה של זיכרון הלוך ושוב באופן אינסופי . המבטאת געגועים ואובדן, השיר הרביעי מתאר סיטואציה דמיונית של רצון עז לשוב לסיטואציה יום-יומית שאינה יכולה להתקיים יותר במציאות, וחושף את הציפייה הלא הגיונית לשובם של הילדים לנוכח הלב השבור של הדובר . בבית הראשון מצהיר הדובר שלפעמים זה נראה כאילו הילדים יצאו לשעה קלה וישובו עוד מעט הביתה . הבית השני חוזר על כך שהם ישובו הביתה . אך העובדה המערערת על השיבה הבטוחה של הילדים מתבטאת במילים ״לטיול ארוך״, ובשורה האחרונה ״שם, גבוה״ . מדובר ב״בית״ אחר, רחוק ומנוכר שאינו בהישג יד . רמז נוסף הוא שהילדים ״יצאו לפנינו״ ( הקדימו אותנו בדרכם ) בבית השלישי, או במילים אחרות, מֵתו לפנינו ואנחנו נמות אחריהם ורק אז נגיע למקום שהם נמצאים בו כעת, בשמיים . מבחינה מוסיקלית מוצגת אופטימיות מזויפת משום שמאהלר פותח שיר זה במז׳ור . זהו השיר היחיד במז׳ור שמשתנה בפתאומ...  אל הספר