המלחין כמשורר 136 ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה . ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר-עֲדֶן, לֹא הָיָה : אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״ Da lobte ich die Toten, die schon 2 gestorben waren Mehr als die Lebendigen, die noch das Leben hatten ; Und der noch nicht ist, ist besser, als 3 alle beide, Und des Bösen nicht inne wird, das unter der Sonne geschieht . השיר השני במחזור מולחן גם הוא לטקסט מתוך ספר קהלת . ספר זה רובו ככולו עוסק ביגיעה מן החיים, תיאור של החברה כמרשעת ועושקת, ייאוש כמעט מוחלט מן התקווה לשינוי העולם ולפיכך התייחסות שלילית לקיום האנושי וראייתו כחסר תכלית או מטרה . ברהמס בוחר לצטט מן הספר את פתיחת הפרק הרביעי, אשר מציעה כי המוות עדיף על החיים, ואף מבורך על פניהם נוכח המצב המדכא שבארץ . הכותב אף מגדיל עשות ומציע כי מוטב לאדם שלא להתקיים כלל . ייאוש מוחלט זה, בו האדם מקלל את יום היוולדו, הוא מן התכנים הקשים שבתנ״ך, וכמעט חסר תקדים . ייאוש דומה נמצא רק בנקודת השפל של איוב...
אל הספר