בניכר

המלחין כמשורר 120 יוביל לאיחוד עם הטבע . השורה האחרונה מצביעה על ההקבלה בין שני המצבים, בשני המקרים, גם בבית וגם בשלוות היער – איש אינו מכיר אותה . כלומר, הניכור משתלט הן על המרחב האישי והן על הציבורי – זה של הטבע שאמור להכיל ולנחם . במובן מסוים, השורה האחרונה היא פזמון חוזר, וגם סוגרת . שורות 5 - 7 מעוררות את הבדידות השלווה של המוות, דימוי שמושלם על ידי המילה Waldeinsamkeit ( בסוף שורה 7 ) . שורה נוספת שוברת את הכישוף, שורה זו מזכירה לגיבורה שהיא עדיין כאן בהווה, וששלווה פסטורלית זו טרם הגיעה . הסיום הנחשק שבדמותו של המוות אינו 43 מושג, זוהי הבדידות של ההווה הסוגרת את השיר . שומאן יוצר בשיר זה תחושה של סטטיות רגשית וניכור, כי אין כאן הבדל בין העבר להווה והיער מתברר כמקום סוגר ולא מנחם . תחושת הסגירות וחוסר המפלט מתבטאת בסטטיות הנוצרת בבית הראשון ( ת׳ 1 - 9 ) , באמצעות מנגינה פשוטה במנעד מצומצם כדי להביע את הגעגועים של הנודד, הקו המלודי נע בצעדים, משפטים סדורים בני ארבע תיבות, ותנועה מונוטונית בארפג׳ים עולים ויורדים בפסנתר ( ראו דוגמה 19 ) . פיגורה אחידה זו של ארפג׳יו לאורך כל השיר, מו...  אל הספר