הקיבוץ שלנו חלפו לבלי שוב . עם השנים קהה הכעס, אך כך גם הזיכרונות הטובים . קשרים חמים נשמרו רק עם שולה ואלי, שכנינו לדירה, שעזבו את הקיבוץ בסמוך לעזיבתנו . ה- 7 באוקטובר היכה בנו, כמו בכולם, בהלם . ההיכרות עם חלק מהחברים שנרצחו, ומראות הקיבוץ ההרוס והשרוף בתמונות קשים להכלה . המוח נוטה לגרש תמונות וזיכרונות ; אין ברירה, אני חושב, אלא להרחיקם כדי להמשיך הלאה . לעיתים אני אומר לעצמי, הרי חברי הקיבוץ פונו לצפון, סע לשם, תראה אם צריכים עזרה נפשית . ואז אומר בתוכי קול אחר, הרי אתה כבר רחוק מהם, שנים שאתם לא בקשר, ויש הרבה גופים שנותנים להם סיוע נפשי . הם יסתדרו, אני אומר לעצמי, מנסה להרגיע את ייסורי המצפון . ואז, חלום : יש ביקור של בית המשפט העליון אצלנו בבית, ובין צוות המתלמדים של השופטים אני רואה את נירה, לבושה בגדים צבעוניים ונראית הדורה למראה, ואני משתאה ומלא התפעלות ממנה ומכך שהיא נכללת בצוות מכובד שכזה . למרבה הפלא זכרתי את החלום, ובבוקר סיפרתי אותו לאשתי . "אולי זה קשור למה שקרה בקיבוץ", אמרה, "ולמה שדיברנו, שאולי תיסע לעזור שם" . החלום היה ודאי נשכח אלמלא ביקרה אצלנו, בהמשכו של אותו...
אל הספר