לא יצאתי מהבית . כמעט לא אכלתי, בקושי התקלחתי . הילדים מאד דאגו . אחרי חודש החליטו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי . הייתי שם שלושה חודשים . כל התרופות לא עזרו . בסוף החליטו לתת לי מכות חשמל, את יודעת מה זה" . שתקתי . ידעתי היטב . זכרתי את אימא שלי, זיכרונה לברכה, וכל מה שעברנו עם הדיכאונות שלה . ידעתי שגם ליאורה זכרה . "בסוף איכשהו התחלתי להשתפר", המשיכה . "לאט לאט חזרתי לאכול קצת, והחיים נראו בהירים יותר . הילדים לא עזבו אותי לרגע, באו לבקר כמעט כל יום, הוציאו אותי לחופשות בסופי שבוע . הם מאד עודדו אותי, עד שהשתחררתי משם . זה היה לפני חצי שנה" . איך לא סיפרה לי ? הרי אנחנו חברות כל כך טובות . נכון, אנחנו לא נפגשות הרבה, אבל איך יכלה לא לשתף אותי בדבר כזה . "ליאורה . כל כך חבל שלא ידעתי . הייתי מבקרת או לפחות מתקשרת אלייך . לא חשוב, מה שהיה, היה . היום את נראית כל כך טוב, נראה שהכול מאחורייך ! " היא חייכה . "כן, הגירושים עברו חלק . הוא לא רצה כלום, רק שאשחרר אותו בלי שום דרישות . מאז אני חופשייה כמו פרפר . נסעתי לטיול באיטליה עם חברות, אני הולכת לחוג ריקודי עם, לפילאטיס . מרגישה מצוין...
אל הספר