ד " ר ברנה בראון 168 במלוא הגרון או את החופש המוחלט שאנחנו חווים כשאנחנו יכולים "לרקוד כאילו איש אינו רואה" . בספר "לרקוד ברחובות : היסטוריה של אושר קולקטיבי" סוקרת ברברה ארנרייך תחומים כמו היסטוריה ואנתרופולוגיה . היא עושה זאת במסגרת דיון בחשיבותה של מה שהיא מכנה "אקסטזה קולקטיבית" . היא מציינת שאנחנו "בריות חברתיות מטבענו, והצורך לחלוק את 1 אני מאמינה האושר שלנו הוא מבחינתנו בגדר אינסטינקט כמעט" . שזה נכון לגמרי . אני אוהבת גם את רעיון האקסטזה הקולקטיבית — במיוחד בתקופה הנוכחית, המתאפיינת כמדומה בפחד ובחרדה קולקטיביים . כשסקרתי את נתוני המחקר שלי, שאלתי את עצמי שתי שאלות : 1 . מדוע צחוק, שירה וריקוד כה חשובים לנו ? 2 . האם יש יסוד טרנספורמטיבי כלשהו המשותף להם ? לא קל להשיב על השאלות האלה, משום שאנחנו אכן מבקשים לצחוק, לשיר ולרקוד בשעת אושר, אבל פונים לכך גם בשעה שאנחנו מרגישים בודדים, עצובים, נרגשים, מאוהבים, שבורי לב, מפוחדים, מבוישים, בטוחים בעצמנו, חדורי ודאות, אכולי פקפוק, אמיצים, אבלים ואקסטטיים ( בין היתר ) . אני סמוכה ובטוחה כי בכל רגש אנושי יש פתח לשיר, לריקוד או לצחוק . זה ...
אל הספר