"כמו המתים שהולכים אתנו ועומדים בחדר חיים": מקולות העורבים של שמיל אל מבטהּ של האם

מֵעבר למלנכוליה : "הכוח הממית" של "הכוח האחר" 173 ישוב בעמודיו האחרונים של הספר, הוא כבר לא יהיה רק שמיל-של-צבי אלא גם שמיל-של-הנדל . דומה שדמותו של שמיל, מלבד היותה סובייקט מלנכולי, הופכת לפיגורה של המלנכוליה עצמה : בניסיונו הכושל לספור את הימים, "ותמיד היה חסר לו יום אחד . הוא היה אז מושיט את הידיים, פותח ומחזיק את היום החסר ביד" ( 131 ) , בנהמותיו שהיו בו בזמן שיר ויבבה, בלהקת העורבים ( המוות ? ) שליוותה אותו תמיד ובמותו המסתורי אי שם על הגגות, שכמו נשאר משולל זמן ומקום מסוימים . כך האינקורפורציה של שמיל היא גם בליעה מלנכולית של המלנכוליה במובנה הרחב, אולי בדומה לאינקורפורציה של דמותו של המלט בספרו של דרידה : דרידה, שנגע בשאלת המלנכוליה במחזה של שייקספיר, לא תיאר רק בליעה מלנכולית של המלט הדמות, אלא גם של המלנכוליה עצמה, כפי שציינה בן-נפתלי : "בראיה מקרוב של המחזה, כשם שדרידה בונה את מסתו על 'הסוחר מוונציה' על יסוד בליעה מלנכולית של דמותו של שיילוק כציר עיונו, הרי שהוא נוהג כך עם המלט ובאופן מועצם יותר . שכן מדובר בסובייקט מלנכולי, כלומר בבליעה מלנכולית של 'המלנכוליה כשלעצמה', של עצ...  אל הספר