"לעבוד — זה לטבוע כל יום בנהר": על שתי טביעות המסרבות להסתיים

166 פרק שלישי השואה אכן נצרבה בו, כפי שהנדל כתבה ( וציטטה אותו ) : "בזמן שהרגו את המשפחה שלי, אני נסעתי עם ארוך [ ידידו הצייר אריה ארוך ] לזכרון לצייר . ואני חולם כל לילה על הנאצים כאלו הייתי שם [ . ] אני מטורף, ודאי, או אולי מטורפים אלה שלא חולמים על הנאצים, אפילו שלא היו שם ? " ( שם, 14 - 1 : ,37 58 ) . נוכחות המוות בחייו של מאירוביץ הייתה אפוא דומיננטית מאוד, והיא נעוצה כבר בחוויה מוקדמת, שקיבלה מקום בולט גם בספרה של הנדל : סיפור טביעתו של מאירוביץ, כילד, בנהר הוויסלוק . הנדל תיארה זאת בספר : "כשהיה ילד טבע פעם בוויסלוק . אחר-כך חצי שנה קשר לו את הילקוט בחבל אל הגב, וחצי שנה לא הלך לבית-הספר . במקום זה הלך אל הוויסלוק וחצי שנה התנדנד על ענף . הסלעים, מלאים איזוב, הם שהוציאו אותו מן המים, וזה בוודאי התרחב פעם בסדרות אחרות בזמן אחר וזה בוודאי טעות" ( 21 ) . מיד בהמשך היא מספרת על היום שבו הפך זאת לתמונה : "ואני זוכרת בדיוק את היום, יום קייץ כמעט נעים, כשצייר את התמונה האפורה ואמר : עשיתי קיר עם איזוב כחול, וכשהוא תולה אותה, מה שלא נהג לעשות, ליד השולחן בחדר הגדול, אמר : זה אני לא אשכח...  אל הספר