256 אנה גלמן שהעולם מפחיד ומסוכן . ישנו הבדל בין "אל תעשה ! " שנאמר מתוך אימה, מבלי לומר למה, לבין "תדע שהים מסוכן ואתה עדיין לא יודע להיכנס אליו לבד" או "אם תתנדנד כל כך גבוה אתה יכול ליפול ולקבל מכה כואבת בראש" . הוא יבין, גם אם הוא עדיין לא מדבר . האומר הזה הוא לא במקום השגחה פיזית אלא מלווה אותו, מאפשר לו להפנים ולהבין מה הכוונה של הבהלה שבטון הדיבור ובמבט של המבוגר . האומר נאמר ללא התרגשות והוא מסביר מה חשוב, כמו למשל כשמדברים בשקט על למה לא אוכלים ממתקים אלא אוכל מזין . אומר קצר שמעבר ל"מותר או אסור" בונה רשת של מובן למה שהורה חושב . הוא לא ביטוי לגחמה הורית או לכוחנות הורית . ילדים לומדים מהר מאוד שהחיים הם דרך, מסע . הם לומדים על מחלות, על אובדן, על מוות ועל תאונות . הם לומדים על אכזבות מכיוון שההורים לא תמיד מבינים אותם, לא תמיד נוכחים, והרבה פעמים הם אילמים ולא יודעים מה לומר ואיך להסביר . כשהורים מדברים עם הילד על הסיבות לסבל שהוא עובר הוא יבטח יותר בעצמו ובמבוגרים שמלווים אותו ולא רק אוהבים אותו . להיות לבד עם מה שמתרחש, ללא מילים, מעצים את הבדידות . כשמילה היא טובה, פשוטה,...
אל הספר