216 כריסטיאנה ריטר כל המרחקים נדמים היום קרובים . רנסדירלנד שמולנו, עם כל תִליו וגבעותיו, מוחשי כל כך, במרחק נגיעה כמעט . המרחקים קוראים בעוצמה שאין שנייה לה . אני מרגישה לראשונה את תאוות הנדודים, שכל שוהֵי החורף נתקפים בה באביב . אני רוצה לראות מקרוב את הארץ המרצדת כבחלום מעבר לפיורד, הנדמית קרובה, לחוש בה, לדרוך עליה בכפות רגליי . "אולי ניסע לשם ? " אני שואלת את בעלי . "יכול להיות שנמצא שם ויטמינים ! " בעלי שותק . "לא אמרת שסוון אוהלסן יהיה בסוף אפריל בבקתה שלו ברנסדירלנד, ושדיברת איתו על אפשרות של מפגש ? אני כל כך רוצה להכיר את השכן שלנו ! " "המ ! " נשמעת התשובה . "האיילים ודאי רועים בהמוניהם שם בשמש ! " אני ממשיכה . "המ ! " "אתה בטח חושב שלא אצליח לחצות את קרח הפיורד ? מה הבעיה בכלל ! " בעלי מרחרח את האוויר, מביט לשמיים וטוען שאין זה היום הנכון לנסיעה כזאת . "לדעתי לא יכול להיות מזג אוויר טוב מזה," אני אומרת, כבר מתפקעת מקוצר רוח . "בדיוק, יפה מדי," אומר בעלי . "זה יום טיפוסי להתפתות 217 אישה בקוטב לעשות שטויות אם לא מנוסים . " "מה כבר יכול לקרות ? " אני קוראת . "מזג האוויר יימשך כ...
אל הספר