לפסל אומה 70 לַפּלַניי, מורו ותומכו באקדמיה לאמנות בקהיר . "הייתי עלם בן 17 כשהתחלתי להגשים את חלומי להיעשות פַּסָל", לחש לו קול פנימי . כמה נרגש היה באחד הימים, בהפסקה בין שיעורי הפיסול, כשראה את המורה שלו יושב בחצר בית הספר, מוקף בתלמידיו-מעריציו . הוא לא העז אז להתקרב אליו . מי הוא שיעשה זאת ? נכלם ניצב שם, בושה צורבת את גופו . הוא היה רק בתחילת דרכו במוסד ואילו הם היו נחושים וחסרי בושה . "בוא, התקרב אלינו", שמע את מורו קורא לעברו . לפלניי סימן בידו על כיסא ריק לצדו . מחמוד מצא עצמי צועד לעברו במעין ריחוף איטי, חסר שליטה, והתיישב על הכיסא שהוצע לו . ברגע מסוים חש שהמורה מעביר את ידו על שיער ראשי בתנועת חיבה . זרם מענג ומפחיד כאחת טלטל את גופו . הוא חש באותם רגעים עד כמה מרגש מגע עם אדם שאותו העריץ כמורה-דרך, כדמות מופת לחיקוי . אם אפשר היה ללמוד משהו על האמנות הרי שלפלניי הוא זה שלימד אותו כשהיה כה צעיר . המורה העניק לו את כל התפיסות האפשריות בהקשר של ערכי המוסר המאפיינים אמן באשר הוא : טעם החירות והעצמאות, האהבה לגדולה וליופי, חוש הצדק והשאיפה לאמת . לאקדמיה בקהיר היו מגיעים מדי פע...
אל הספר